סיפור דמיוני: אני מנסה להישאר בחיים. בינתיים זה הולך לא רע בכלל 

הצגתי 175 עבודות בתערוכת יחיד, אני 16 שנים עוסק באמנות, אני רואה בעבודות הקולאז'ים מדיום אמנותי אוטונומי, שמהווה את מרחב המחייה הטבעי של עבודותי הדיגיטליות.
אני לא מכחיש שאני עסוק הרבה במלאכת ההישרדות וההישארות בחיים. אני כבר בן 71, וזה מעסיק אותי ומטריד אותי ומסעיר אותי. זה גם נורא מרגש ולא מובן מאליו. זה באמת לא מובן מאליו. ותערוכת יחיד עם 175 עבודות (סיפור השאוב כולו מהדימיון הפורה שלי!) רק מסדרת העבודות האחרונה, זה גם לא ברור מאליו. לא ידעתי כמה עבודות יש לי, כי אף פעם לא ספרתי. זה לא מאוד מפתיע כי מדובר למעלה מאלף ב-35 סדרות. אבל כשקיבלתי מסמך בירוקרטי מהמוזיאון עם המספר הזה, הופתעתי. מין מבט אחר על מכלול עבודתי.
את האוצר של התערוכה, פגשתי בירושלים. הוא פנה אלי בהצעה לשיתוף פעולה בחסות קרן עתיד (קרן לתמיכה בשיתופי פעולה תרבותיים בין ישראל לגרמניה).
בממוצע, בכל חודש מגיעות פניות לשיתופי פעולה שונים ומשונים. מרובן לא יוצא כלום. פעם הייתי פחות מנוסה, ונפגשתי עם כל מי שרצה. מזל… כי מהפגישה הזו נוצר הקשר שלי עם המוזיאון ועם האוצר. הם הכירו קצת את העבודה שלי מהתערוכות שלי שהיו באירופה מטעם משרד החוץ, ובהמשך פנו אלי והזמינו אותי להציג תערוכה במוזיאון. זה מוזיאון יוצא דופן מסוגו כי הוא מציג גם תערוכות למבוגרים, וכי יש לו אוספים פעילים של ציורים מקוריים (לא רק עיזבונות). הוא משמש כבית לכמה מאירועי הציור המרכזיים. יש קומה מוקדשת לתערוכות למבוגרים. שם מוצגת התערוכה שלי. ובקומה אחרת יש ספריה וחדרי אוספים. הם רציניים במה שהם עושים.
הם לגמרי ידעו מה הם רוצים. הם עשו מחקר לפני… ונפגשנו ובילינו יום שלם אצלי בבית. ואחר כך הם ניסחו הזמנה ותיזה. הם היו צריכים להציג את זה בפני ועדת התערוכות וההנהלה שלהם ולקבל אישור, כמו כל מוזיאון. זה לקח זמן.

מבחינת התכנים, העבודה שלי משכה אותם מלכתחילה בגלל הנושא המגוון של הנושאים. זה רלוונטי היום בכל העולם.
מבחינה אוצרותית, מה שהיה מאוד מעניין הוא שהמבט על העבודות היה כגוף שלם שיש לו תמה אחת והוא מורכב מאיברים נפרדים. אני אף פעם לא הסתכלתי ככה על העבודות שלי כמכלול. מבחינתי, כל סדרה היא ישות נפרדת. כמובן שיש מוטיבים ונושאים שחוזרים, אבל הם התייחסו לכל 175 העבודות כפרגמנטים של עבודה אחת גדולה.
ומבחינת קהל התערוכה - סיפרו לי שבאופן מפתיע התערוכה מושכת בני נוער. אני מניח שאילו העבודות הפורנוגרפיות (שלא לומר וולגריות) שבתערוכה שמושכות אותם. מבחינת אנשי המוזיאון זה מאוד מפתיע ומשמח כי בני נוער הם קהל מאוד בעייתי. הם כבר גדולים לתערוכות ילדים, ולא תמיד סבלנים לתערוכות רציניות…
זה היה כיף ומאתגר שאוצר מבחוץ, שמבין עניין, פתאום מסתכל על כל העבודות שלי ביחד ומתייחס אליהן כמכלול. כעבודה אחת גדולה.
זו לא הפעם הראשונה שאני עובד עם אוצרת. עבדתי שלוש תערוכות עם סנפירה פינס. זה אחד הדברים הכי מפרים ומעשירים שיש. כמו עבודה עם עורך ספרותי טוב. מישהו שמאמין בך, תומך בך ואוהב את מה שאתה עושה. אוצרת שהיא גם חכמה, וביקורתית ויכולה לחלץ ממך את הגרסה הטובה ביותר שלך. סנפירה ואני הכרנו זה את זו טוב מאוד. היא מקצועית מאוד וחכמה מאוד. היא הייתה אוצרת של מוזיאון עוקשי בעכו. מבינה תיאוריה והיסטוריה של הציור, והיא גם הייתה ציירת בעצמה.
המפגשים והשיחות איתה היו מענגים ומרעישים. לשמחתי לא התמקדנו בדיבור על התסביכים הרגשיים שלי. בין כה וכה הם גלויים וחשופים בעבודות. במובן הזה אני אגוז בלי קליפה. אין בעיה לפצח אותי… זה תמיד מביך אותי כשאני נזכר בחלום שחלמתי ומבין שתת המודע שלי רדוד כמו שלולית. ככה שהעבודה שלנו התמקדה יותר באפשרות להתבונן במכלול דרך חתכים ותמות המשותפות לכל העבודות.
בפעם הראשונה שראיתי את התערוכה תלויה בחללי המוזיאון זו הייתה חוויה מטורפת. מאוד מאוד חששתי שאני אתאכזב. בביקור קודם שלי במוזיאון פרסנו את כל העבודות, והאוצר הציג בפניי את התכנית שלו לתליה. זה היה נראה לי עמוס ומבולגן מידי. ככה שכשעליתי במדרגות כמה ימים לפני הפתיחה, הייתי די בטוח שאני הולך להתבאס. ואז חוויתי חוויה חיובית מושלמת. העבודות כולן היו ממוסגרות וכבר תלויות ומוארות. ופתאום, כמו הרגע הקסום הקצרצר שקורה כשנכנסים הביתה בחזרה מטיול ארוך וזוכים לראות את הבית בעיניים זרות, ככה אני חוויתי את העבודות שלי, שאני ציירתי בשש עשרה השנים האחרונות - במבט חדש ונקי. זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לראות את התערוכה לא כאוסף של פרויקטים, או כסוג של רטרוספקטיבה, אלא כרעיון אחד שנחקר ומעובד.
אין לי שולחן עבודה וסביבת עבודה המכתיבים לי את גודל ואת סוג העבודות שלי. כמו שזמן הוא פורמט, גם חדר או שולחן הם פורמט… כנראה שאפשר לומר שחדר המחשב הוא הסטודיו. זה בטח קשור לזה שהילדים שלי כבר גדולים ומחוץ לבית ואני יכול להשתלט על המחשב יותר ויותר זמן…‎
אז קודם כל אני חייב לתת קרדיט גדול לשינוי שחל ביחס לציור דיגיטלי. אני מדבר כמי שדחף ודוחף את התחום, הקים שני קבוצות אמנים, שעשו תערוכות והציגו גם במרחב האמנותי הארצי וגם במרחב המקומי. מאיפה השינוי הזה נובע? כששואלים אותי היום מה אני עושה, אני עדיין אומר שאני מצייר, אבל כששואלים אותי איזה מין ציורים אני עושה? תקשיבו מה אני עונה ואיך אני מסביר את זה:‎ לשאלה יש הרבה תשובות. קודם כל שש עשרה שנים הן הרבה זמן. בעיקר כשמערבבים זמן עם מהפכה דיגיטלית. בעשור האחרון קרו כל כך הרבה דברים גלובלית, טכנולוגית, תרבותית, כלכלית ופוליטית שיש להם השפעה על השדה הרחב הזה של ציור. ‎אני לא אתחיל למפות כאן תמורות ותהליכים. במקום זה אפנה לאישי, מפלטו של הנבל…
לפני שש עשרה שנים הייתי צעיר, רק בן 55…. במהלך השנים הללו הזהות האמנותית?מקצועית שלי הלכה והתחדדה לי בקצב מואץ כולל התמקדות בתקופות מסוימות בציונות ותופעות המחאה בארצנו. עזיבת ההיי-טק אפשרה לי יותר חופש בבחירה מה לעשות מקצועית. כך יכולתי להעמיק את העיסוק שלי בציור דיגיטלי, בפואטיקה חזותית ובחיבור שבין ציור כטקסט חזותי ולהגיע לפורמט ציורי הקולאז', מבלי להתחשב באילוצים כלכליים. עם העשייה המוגברת והמשוחררת התבהרה או התנסחה לה המשנה שלי לגבי מה שאני עושה. לא המצאתי שום גלגל, ולשמחתי פגשתי מרחב יצירתי מאויש ביוצרים נפלאים. יוצרים שבדומה לי רואים בציור הדיגיטלי מדיום אמנותי אוטונומי כמו וידאו ארט או מייצג או פיסול.
איך אני מגדיר את העיסוק שלי היום -צייר דיגיטלי? משורר חזותי באמצעות המחשב? אולי. אני מרגיש היום נוח לנוע בתוך מרחב פתוח, כשההגדרות של דיסציפלינה או מדיום משמשות לי כמו מגדלורים המסמנים שטחי פעולה.
בסופו של דבר כלי הביטוי שלי הוא ציור. אני מתנסח כיום בעיקר באמצעות קולאז'ים של דימויים חזותיים פיגורטיבים שמייצרים סיפור או מנסחים רעיון. במובן הזה תערוכה במוזיאון היא סביבת מחיה טבעית לעבודה שלי. היא מהווה מרחב תצוגה וחשיפה והכרה. אבל בנוסף מרחב המחיה הטבעי של העבודה שלי הוא בראש ובראשונה האינטרנט שאינו מוגבל בזמן ובמקום.
מה שקורה היום בארץ בשדה הציור הדיגיטלי בכלל ותחום האמנות החזותית בפרט אינו משמח אותי. אנחנו מפגרים לפחות בעשר שנים אחרי העולם המתקדם ובפרט אחרי ארצות הברית ואנגליה, שם לא פחדו לקרוא לתקופה הנוכחית ?תור הזהב החדש? של הציור הדיגיטלי ולהכניסו למיטב המוזיאונים כמו ה-MOMA בני יורק ולמוזיאון A&V בלונדון. אני קצת יותר מסויג, אבל עדיין חושב שהציור הדיגיטלי בארץ יכול לפרוח, ושהוא מסתגל בהצלחה לתמורות שמתחוללות בעולם התקשורת, האמנות, הכלכלה והתרבות. אני גאה ושמח להיות מעורב בכל מיני תהליכים ומהלכים בתחום, בארץ.
השנה האחרונה הייתה שנה מדהימה מבחינתי. התערוכה, שמציגה עבודות שלי שנעשו בעשור האחרון, היא כמו מתנת פרידה מתקופה. אחרי זה אפשר לארוז את העבודות ולפנות מקום לתקופה חדשה ולעבודות חדשות.‎ איך אומרים: לא משעמם.